<h1>הרוקח סימן שט"ו</h1>
<h2>דף כ:</h2>
הא דאמר מטמא אדם לאשתו כשרה ולא לפסולה גרושה וחלוצה וזונה. לא בזמן שפירש מדרכי ציבור שאם פירש מדרכי ציבור הרי הוא חולין אינו עובד ואינו נושא כפיו. חזר הרי הוא עובד ונושא כפיו. באבל רבתי עד מתי הוא מטמא לו ר' מאיר אומר כל אותו היום אפילו נסתם הגולל ר' שמעון אומר עד ג' ימים ר' יהודה אומר משום ר' טרפון עד שיסתם הגולל. מעשה שמת בן יהוצדק בלוד ובא ר' יוחנן אחיו מן הגליל מאחר שנסתם הגולל ובאו ושאלו לחכמים ואמרו אל יטמא אלא פתחו לו צד קבר ויראה. הרי למדנו שאין מטמא עד שיסתם הגולל אפילו אחר כמה ימים מטמא כל זמן שלא נסתם הגולל. ולמדנו שכהן אינו מטמא לנפל כיון דבשילהי פרק מילה (דף קל"ו) פסק כרשב"ג כל שלא שהה ל' יום באדם ספיקא הוי ואינו מטמא בתוך ל' לולי דקים ליה שכלו לו חדשיו. ואינו מטמא לקרובי האם שאינו יורש בפרק יש נוחלין. ובמקום שנטמא למת מצוה אינו מושך את ידו עד שיבאו נושאי המטה וחילופיהן. אבל לכתחלה אם יש אדם אחר עמו אינו מטמא. וכהן שפירש מדרכי ציבור כל זמן שלא חזר הרי זה חולין, אבל עשה תשובה חוזר לקדושתו כדתנן בפ' מומין (מ"ה ע"ב) כהן שנשא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה נודר ועובד יורד ומגרש. והא דתנן בפרק אין עומדין (ל"ב ע"ב) כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו בשלא עשה תשובה אבל עשה תשובה ארחץ בנקיון כפי ואסובבה. בירושלמי פ' הנזקין שלא תאמר איש פלו' שופך דמים והוא מברכני אומר הקדוש ברוך הוא וכי הוא מברך ולא כתיב ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם זהו כשעשה תשובה. ואמרינן במנחות (ק"ט ע"ב) כהן שעבד ע"ג ושב רב נחמן ורב יהודה אמרי קרבנו ריח ניחוח. ובפרק שלשה מינין בנזיר גוסס עובד כהן משום להחלו.
וקיימא לן בפרק א' דקדושין אמור אל הכהנים בני אהרן בני אהרן אין מטמאין בנות אהרן מטמאות. ובת"כ אמרי' הכהנים ולא חללים כי חללים מטמאין, בני אהרן אפילו בעלי מומין ואפי' קטנים שמוזהרין הגדולים שלא יטמאו הקטנים לנפש. שבעה מתים הכתובים בפרשה כהן מטמא להם חובה במס' שמחות (פ"ד) מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח דחפוהו חכמים וטמאוהו בעל כרחו. כהן הדיוט מטמא לקרוביו אל יטמא לאחרים בו ביום, היה עומד וקובר את מתו עד שהוא עומד בתוך הקבר מקבר אחרים פירש הרי זה לא יטמא. מטמא כהן על הקרובים אפילו פסולין בנו ובתו אחיו ואחותו אפי' נתינין או ממז(יי)רין [חוץ] מי שיש לו מן השפחות ומן הנכריות. ספק אם הוא אחיו ספק בנו מתאבל ואונן ולא מטמא לו. כהן הדיוט שנטמא או שנכנס לבית הקברות לוקה ארבעים. נכנס למדור גוים מלקין אותו מכת מרדות. אין כהן מטמא על עצם כשעורה של אביו. אל יטמא כהן על אבר מן החי אפי' מאביו.
כהן גדול ונזיר מטמא למת מצוה שנמצא. ותניא לא יטמא בעל בעמיו בזמן שעמיו שם אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה. מי ששמע שמת לו מת או בשורה רעה מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם דיין האמת. ואמרינן בברכות בפ' הרואה (ס' ע"ב) לא נצרכה אלא לקבולי מאהבה, ואין לומר מה אוכל לעשות כדמשמע בבבא קמא (דף ל"ח), ואמרינן בפ' בתרא דקדושין מה יתאונן אדם חי על מדותיו של הקב"ה גבר על חטאיו דיו שהוא חי.
על אלו מתים הכהנים מטמאין לאשתו לאמו לאביו ולאחיו ולבנו ולבתו ולאחותו הבתולה. לאשתו ולא לארוסתו ולא הגרושה. לאמו ולאביו כשהן שלמין ולא בזמן שהן חסרין כדאמר במס' נזיר (דף מ"ג) ובמס' שמחות היא אבל רבתי. לבנו ולבתו ולא הנפלים כדאמר בתורת כהנים מה אביו ואמו בני קיימא אף בנו ובתו בני קיימא ולא הנפלים. לאחיו ולאחותו מן האב ולא מן האם שאינם יורשים. ולאחותו הבתולה ולא הנשואה, ואחותו הבתולה אפי' ארוסה אין מטמא לה דהלכה כר' יוחנן דאמר ביבמות בפ' הבא על יבמתו (ס' ע"א) ולארוסה אינו מטמא כל שכן לנשואה, אבל אחותו ארוסה שנתגרשה מטמא לה. אחותו אנוסה ומפותה אינו מטמא לה. אחותו בוגרת מטמא לה.
